מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה

במשפט הישראלי ישנו עיקרון כללי לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה (או בניסוח אחר, "חוטא יוצא נשכר"). באופן עקרוני, המטרה היא לשאוף למנוע מצבים בהם אדם ביצע עוולה כזאת או אחרת, וכתוצאה מהביצוע של אותה קיבל עקב כך פיצויים בדין. גדריו של עיקרון זה אינם סופיים, ונראה שלמרות ההיגיון-הפשוט הנלווה לטענה זו, קשה לצלוח אותה בבית המשפט.

במאמר זה נרחיב על העיקרון של מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה, ונביא דוגמאות אפשריות משדות שונים במשפט.

"עילה בת עוולה" בדיני חוזים

העיקרון של מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה נכנס אל תוך חוק החוזים. סעיף 30 לחוק החוזים אומר כך:
30. חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל.

כלומר כאשר שני צדדים כורתים ביניהם חוזה שאינו חוקי, הצד אשר נפגע מהפרת החוזה, אינו יכול לתבוע תרופה בגין הפרת החוזה. בערעור אזרחי 6416/01 דני בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי נדונה בקשתו של אדם שנקלע לקשיים כלכליים, להכריז עליו כפושט רגל. מקור צרותיו הכלכליות של אותו אדם, היו ניהול עסקי זנות. באותו מקרה נאמר על ידי בית המשפט:

תקנת הציבור כוללת, בין היתר, את חשיבות השמירה על שלטון החוק (הפורמאלי והמהותי). על-כן השמירה על תקנת הציבור משמעה גם שמירה על החוק והוראותיו והרתעה מעבריינות והפרת החוק… אשר-על-כן יש לפרש דבר חקיקה כך שיבטא את התכלית הכללית – במסגרת תקנת הציבור – של הרתעה מפני הפרת החוק. מכאן גם שאחד מכללי תקנת הציבור הוא שלא יצא חוטא נשכר…

בית המשפט המשיך ואמר כי:
"אין די בכך שהחובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי – הא ותו לא. יש להראות כי החובות נוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי הנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור… בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם מדובר בעבירה פלילית אם לאו, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, ואם הורשע החייב בעבירה כאמור (וראו סעיף 63(א) לפקודה); את השאלה אם מדובר באי-חוקיות קבועה או חד-פעמית באופייה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו. כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי-החוקיות של העסק ובין יצירת החובות. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא באמות מידה אפשריות לבחינת מהותיות הניגוד של הפעילות לתקנת הציבור בהקשרה של הפקודה".

באותו המקרה, נקבע כי היות והנסיבות להיווצרות החוב היו כה חריגות בחומרתן, ניתן לשלול מאותו אדם את ההגנה של פשיטת רגל, בטענה לפיה אין חוטא יוצא נשכר. בדיני החוזים, הכלל של חוטא לא יצא נשכר הוא דומיננטי, בעיקר משום הכנסתו לחוק החוזים.

"עילה בת עוולה" בנזיקין

פסק הדין המכונן במשפט הישראלי בהקשר של העיקרון של חוטא יוצא נשכר והחלתו גם בדיני הנזיקין, הוא ע"א 609/68 אספרנס נתן נ' מאיר עבדאללה (אילן). באותו מקרה, היה מדובר באישה שהייתה פילגשו של גבר נשוי. אותו גבר הבטיח לה שיתחתן איתה לאחר הגירושין, כאשר בפועל הוליך אותה שולל. הפילגש תבעה את הגבר בגין הפרה של הבטחת נישואים (פסק הדין הוכרע בגדרי דיני הנזיקין, לפי עוולת התרמית), ואילו הגבר טען שהפילגש עצמה חטאה כאשר הלכה עם גבר נשוי, ולכן לא ראוי שהיא כחוטאת תצא נשכרת. בעצם מדובר היה במצב שבו שני הצדדים אשמים במצב, ולכן אותו גבר טען שהאשמה ההדדית שלהם מתקזזת האחת כנגד השנייה. בפסק דין אספרנס נכתב כך:

"בדרך כלל כאשר שני אנשים משתתפים במעשה אסור או בלתי-הוגן, אין מידות האשם שלהם שוות, אבל כדי שאחד מהם יוכל לתבוע חברו, דרוש יותר מאשר אי-שוויון. מדובר כאן על פיתוי בדברי תרמית, כאשר המשיב יכול היה לדעת… כי בהדיחו את המערערת לחיי אישות אתו, עלול לפגוע לרעה בכל עתידה, ובכל זאת ניצל את המעמד שהיה לו בעיניה, ובוודאי שהצדק דורש שלא יוכל להימלט מאחריותו כלפי קרבן תרמיתו".

רוצה לומר, כדי שהטענה של "עילה בת עוולה" תתקבל בדיני הנזיקין, התנהגות הנפגע-מעוול צריכה להיות קשה הרבה יותר, לפחות ביחס לזו של המזיק. אולם יש מקרים מובהקים אף יותר שגם בהם טענתו של הנפגע לא נדחתה על הסף, כגון פסק דין ע"א 11172-05 זיו אלון נ. נועם חדד. באותו מקרה מדובר היה באדם שביצע פריצה לביתו של אדם אחר; בעל הבית ראה את הפורץ, וירה בו בנשקו האישי. כתוצאה מכך, הפורץ ספג נזקים גופניים משמעותיים, ותבע בנזיקין את היורה.

המשיב (הפוגע) באותו מקרה, העלה טענה לפיה יש לדחות את התביעה של הניזוק בטענה של מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. עם זאת בית המשפט דחה את הטענה לפיה יש לדחות על הסף את תביעתו של הניזוק משום עיקרון זה:

"מניעת פיצוי מניזוק בגין התנהגות לא חוקית או לא מוסרית לא נועדה לשמש עונש. אם תאמר אחרת, יהיה בדבר כדי להפוך את דמו של כל פורץ ומסיג גבול הפקר, ולהתעלם מהתנהגות המגבשת מאפיינים עוולתיים, יהא אשר יהא אופיה והיקפה".

כלומר, במישור של דיני הנזיקין, העובדה שהניזוק עצמו ביצע מעשה אסור (כגון פריצה), אין בה כדי למנוע ממנו את הזכות לתביעה. כלומר למרות שמדובר בפורץ, קרי עבריין לפי החוק הפלילי, עדיין הוא יכול לצאת "נשכר" מביצוע עוולת הפריצה (במקרה של אלון נגד חדד, התקבלה טענת המזיק להגנה עצמית, ולכן נדחתה תביעתו של הניזוק).

גם אם העוולה לא תביא לדחיה על הסף של התביעה, עובדה זו תבוא לידי ביטוי בתור סייג לאחריות המזיק, בדמות אשם תורם לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין:

64. "אָשָם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק בַּאֲשָמוֹ, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק.

כאשר הניזוק ביצע עוולה, המזיק אינו חסין אוטומטית מתביעה. הדבר תלוי בשני מבחנים: מידת הקשר הסיבתי בין מעשיו של המזיק לנזק, ובעיקר מידת החומרה במעשיו של המזיק [דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה התשל"ה-1975), עמוד 341].

בהקשר של תאונות דרכים, העיקרון של אין חוטא יוצא נשכר הובא במפורש בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975:

7. הגבלת זכאותם של נפגעים
נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:
(1) מי שגרם לתאונה במתכוון;
(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;
(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1963;
(4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע.
5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;
(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו".

בפסק דין ת.א. (מחוזי-ת"א) 2476/01 כלל נ' מע"צ נדון מקרה של אדם שגנב אופנוע ונסע בו ללא רישיון. הנוסע התנגש במעקה הבטיחות ותבע את מע"צ. באותו מקרה, הטענה של חוטא יוצא נשכר התקבלה על ידי בית המשפט:

"התובע הפר ברגל גסה הוראות חוק רבות ושונות הן עונשיות והן תעבורתיות, וכל זאת מתוך כוונה וידיעה ברורה בדבר ההפרה ואפשרויות תוצאותיה. עוצמתה של הכוונה הפלילית וחוסר המוסריות שבהתנהגותו עולה משרשרת מעשיו המהווה התנהגות בוטה של הפרת חוק. האינטרס הציבורי המחייב בהטלת אחריות על התובע נובע מכך שגרם לנזק רק ברשלנות אלא במזיד וביודעין. דומני שזה המקרה שבו בית המשפט צריך להביע את שאט נפשו, שאם לא כן, יימצא מעודד הפרת חוק בוטה ועידוד לבעל דין להיבנות מכך. לפיכך, ולו מטעם זה בלבד, של ישום הכלל "מעילת בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" – דין התביעה להידחות".

סיכום

הכלל של מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, הוא עיקרון כללי, אולם יישומו אינו אינטואיטיבי כפי שאנו אולי עשויים לחשוב. בדיני החוזים, גדריו של העיקרון ברורים יותר, ואילו בנזיקין, יש קושי רב לצלוח טענה זו, גם במקרים בהם העוול נראה ברור במיוחד, אלא אם מדובר במצבים יצירי החוק, כגון סעיף 7 לפלת"ד.

אלי שמעוני, משרד עורכי דין בהרצליה ובתל אביב, עוסק בתחום האזרחי/מסחרי ובייצוג תובעים ונתבעים. פנו אלינו בכל שאלה ונשמח לסייע.
במייל: [email protected], טלפון: 09-8669556, 03-5507155.
האמור לעיל הינו בגדר מידע כללי בלבד ואינו בא להחליף ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית הדרושה, בדרך כלל, טרם נקיטת הליכים משפטיים.